מצוות התפילין היא אחת המצוות שעליהן נאמר, כי הן שקולות כנגד התורה כולה. מצוה זו היא גם אחת משלוש המצוות המהוות "אות" לקשר של העם היהודי עם האלוקים (השתיים האחרות הן מילה ושבת). למצוות התפילין גם יש סגולה להרתעת אויבים מלפגוע בעם ישראל. דבר זה מקנה למצוה זו חשיבות יתירה נוכח העובדה, שאנו מוקפים אויבים שאינם חדלים מלחשוב מזימות כנגדנו. על הפסוק: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא ויראו ממך", אומרים חז"ל: "אלו תפילין שבראש".
המזוזה היא מצוה אשר העם היהודי רוחש כלפיה חיבה מיוחדת.למזוזה משמעויות אחדות. היא משמשת כסמל, "סמל מעמד" - אות למעמד יהודי. אולם עיקר חשיבותה של המזוזה הוא בכך, שהיא משרה את קדושתו של הבורא בבית היהודי. כאשר הבית נמסר לרשות הבורא - מובן שהוא שומר ומגן עליו ועל המתגוררים בו. מכאן סגולתה של המזוזה כמגינה על בני הבית גם בעת צאתם ממנו, על יסוד הפסוק: "ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם" (תהילים קכא,ח).
בר-מצווה הוא לא עוד יום-הולדת. זהו יום שבו הופך ה'בן יקיר' מילד לאיש וזה הרגע שבו הוא נכנס בעול המצוות. בשלב הזה הופך הנער באופן רשמי לחולייה בשרשרת הדורות הארוכה והמפוארת של עם ישראל. מעתה אפשר לצרפו למניין והוא כשיר לכל מצווה ועניין.
מצוות הצדקה היא מן החשובות שבמצוות. "גדולה צדקה" - אמרו חכמינו - "שמקרבת את הגאולה"! מצוות הצדקה מכפרת על חטאי האדם כפי שנאמר "וחטאך בצדקה פרוק"!. בנתינת צדקה אנו מרגילים את עצמנו לתת את נפשנו למען הדברים שבהם אנו מאמינים. כאשר האדם נותן חלק מכספו למטרות צדקה - הוא נותן בכך את נפשו.
מצות הכשרות זכתה למעמד מיוחד בעם ישראל. עובדה היא, שרובו של העם היהודי מתייחס ברצינות לנושא הכשרות. גם יהודים שאינם מגדירים את עצמם כ"דתיים" או "מסורתיים" משתדלים לשמור על כשרות במידה זו או אחרת. רבים דואגים להפרדה בין בשר לחלב; אחרים מקפידים לקנות בשר רק באיטליז כשר; ויש נזהרים לפחות שלא להכניס למטבחם בשר בעלי-חיים בלתי כשרים. המשותף לכולם הוא יחס של רצינות לעניין הכשרות.
חוקי היהדות מקדשים את חיי המשפחה. מרוממים את הקשר שבין איש לאשתו מהרמה הגופנית-הבהמית אל רמה גבוהה של קדושה, טוהר והתעלות. היהדות אינה שוללת, חלילה, את חיי האישות. היא רק דורשת להעלותם ולקדשם. גישה זו מעניקה תוכן אחר לגמרי לחיי המשפחה.